<h1>ב"מ קט"ז ע"ב</h1>
<h2>דף סד.</h2>
ולא את הבור ולא את הדות אע"פ שכתב עומקא ורומא. והוא הדין נמי גבי גג חדר ויציע כדבעינן לברורי לקמן, וכי קתני הכא אע"פ שכתב לו עומקא ורומא אכולהו קאי. ואע"ג דלא דמו להדדי בטעמא ולא בשיעורא, כיון דכולהו לא מהני בהו לישנא דעומקא ורומא תני לה אכולהו לאשוויינהו בהאי ענינא. מיהו לאו מחד טעמא הוא דלא מהני בהו, דאילו יציע וחדר כיון דלאו בעומקו של בית ולאו ברומו קיימי לא שייך בהו האי לישנא דעומקא ורומא כלל, אלא בחשיבותא תליא מילתא, ואי הוו ארבע אמות והוא דגביהי י' טפחים דחשיבי באנפי נפשייהו לא מזדבני אלא היכא דכתב ליה לישנא דמוכח עלייהו, ואי לית בהו ד"א אי נמי דלא גביהי עשרה טפחים אפילו בסתמא נמי מזדבני דכחורי הבית חשיבי. ואלו גג ובור ודות כולהו חד טעמא נינהו, דאע"ג דשייך בהו לישנא דעומקא ורומא, דבור ודות בעומקיה דביתא קיימי וגג קאי ברומיא, כיון דכולהו לגבי בית לאו חדא תשמישתא נינהו, דכי היכי דלא דמיא תשמישתא דבית לתשמישתא דבור ודות הכי נמי לא דמי לתשמישתא דגג, ואפי' היכא דפתיח לגוה, שכן תשמישו לאויר, מה שאין כן בבית, וכיון דהא תשמישתא לחוד [והא תשמישתא לחוד] ממילא הוה ליה דיניה כדינא דבור ודות, דאע"ג דלית בה ארבע אמות חשיבי למפלג רשותא לנפשייהו דלא להני בהו לישנא דעומקא ורומא מתרי אנפי, חדא דכיון דחשיבי הוו להו כרשותא באנפי נפשה ולאו מכלל עומקו ורומו של בית מיקרו, ועוד דכל היכא דאיכא למתלי האי לישנא דכתב ליה בשטר עומקא ורומא [במידי] דלא חשיב לא תלינן במידי דחשיב.
וגבי גג בדין הוא דלא ליבעי מעקה עשרה טפחים, מידי דהוה אבור ודות, דאע"ג דלא עמיקי עשרה נמי חשיבי למפלג רשותא לנפשייהו, דלא גרעי ממחילות, אלא שאני גג דאי לית ליה מעקה גבוה עשרה לא חזי [ל]מילתיה משום לא תשים דמים בביתך כי יפול הנופל ממנו. ואמטול הכי [אי] אית ליה מעקה גבוה עשרה מכל גיסא דצריך ליה אע"ג דלית ביה ד"א חשיב ולא מהני ביה לישנא דעומקא ורומא, ואי לא, אע"ג דהוי ד"א נמי לא חשיב ובכלל שאר רומו של בית הוא, הלכך אי כתב ליה עומקא ורומא קני ליה, [ו]דוקא עומקא ורומא קני ליה, דאע"ג דמיפלג מביתא לא מיפלג משאר אוירא דעילוי ביתא דעייל בכלל לישנא דעומקא ורומא, ואי לא לא קני ליה, דלא גרע משאר עומקא ורומא דלא מזדבן בסתמא כדבעינן לברורי לקמן.
ודוקא דלא כתב ליה מארעית תהומא ועד רום רקיעא, אבל כתב ליה מארעית תהומא ועד רום רקיעא קני בור ודות ומחילות וגגין ועליות שעל גבי אויר הבית וכיוצא בהן. מאי טעמא, לא (אתני) [אהני] בהו בהני לישנא דעומקא ורומא, משום דבסתמא לא קני עומקא ורומא דהיינו עומק הקרקע ורום האויר שעל התקרה, הלכך אהני עומקא ורומא למקנא עומקא ורומא, אהני מארעית תהומא ועד רום רקיעא למקני בור ודות ומחילות דהוו ביה בבית בשעת מכירה, והוא הדין לגגין ועליות שעל גביו אע"ג דפלגי רשותא לנפשייהו קני להו, דבכלל מארעית תהומא ועד רום רקיעא נינהו. אבל לא את החדר שלפנים ממנו, והוא הדין לבדקא חלילה היכא דלא הוי כוליה בעובי הכותל, דהני ודאי ליתינהו בכלל עומק ארעיתיה דביתא ולא בכלל רומיה.
ברם מימר קאמרינן דכל מידי דקביע בגו ההוא ביתא דמזדבן אי נמי דפתיח לגוה, אי חשיב לאשתמושי ביה באפי נפשיה, דאע"ג דהוי טפל לבית המכור כגון בור ודות וגג ויציע וחדר הפתוחין לתוכו דפלגי רשותא לנפשייהו כל חד וחד לפום חשיבותיה, לא מזדבני בהאי. מאי טעמא, אי משום דחשיבי ליה למוכר לשיורינהו לנפשיה מסתמא, כיון דלית להו דרך מאי נפקא ליה מינה. נפקא מינה לדינא דבר מצרא דלשתייר ליה מצרנותא בהאי ביתא, ואפילו היכא דאשתיירא ליה מצרנותא בגויה מאנפא אחרינא, כדבעינן לפרושי לקמן לטעמייהו דרבנן גבי לוקח. אי נמי נפקא ליה מינה דלצטריך לוקח למהדר ולמזבניה מיניה בדמי יתירי. וכי תימא, אי הכי כי לא הוי ד"א נמי נימא שיורי שייריה. שאני התם, דכיון דלא חשיב באנפי נפשיה ממילא הוה ליה מגוף הבית המכור, ומסתמא לא מחזיקינן שיורא בדבר המכור, אלא כי מחזקינן שיורא במידי דחשיב דהו"ל רשותא באנפי נפשיה ולאו מגוף הדבר המכור הוא ואין שם הדבר המכור נופל עליו, דאם איתא דזבניה אגב ביתא הוה ליה לפרושיה, ומדלא פריש שיורי שייריה.
ואם נפשך לומר דטעמא דמילתא לאו משום דאיכוון לשיוריה הוא כי היכי דתימא מאי נפקא מינה, אלא משום דלא איכוון לזבוניה לא מזדבן בסתמא אלא היכא דלא חשיב והוי טפל לדבר המכור דהוה ליה מגוף הדבר המכור, אבל היכא דחשיב אע"ג דלא איכוון לשיוריה כיון דמוכחא מילתא דלא איכוון לזבוניה דא"כ היה לו לפרש, הוה ליה כשאר מאניה דמוכר דלא מזדבן בסתמא אגב ביתא. ואפילו למאן דאמר מוכר בעין יפה מוכר, הני מילי למימרא דלא שייר זכותא לנפשיה בדבר המכור, כגון דרך וחלונות וסולמות ואמת המים וכיוצא בהן, אי נמי לשעבודי ליה לדבר המכור מידי דצריך ליה כגון דרך וכיוצא בו, אבל לעיולי בזביני מידי אחרינא דחשיב באפיה נפשיה לא קאמר. דאפילו במידי דלא חשיב אלא היכא דמשתעבד ליה הדבר [ה]מכור כגון גגין ועליות שעל גבי הבית, דאי לאו תקרת הבית דמשתמש על גבה וכותלי הבית דמוקמי לה לא הוה מיקרי גג ולא עלייה ולא הוו חזו למידי, לא אמרינן בעין יפה מוכר לאפקועי שעבודיה דגג ועליה מבית. דכיון דחשיבי שיורי שייר להו זכותא בבית, דאי לא משייר מצי אמר ליה עקור גגך ועלייתך שקול וזיל, מידי דהוה אמכר קרקע ושייר אילנות לפניו [לעיל ל"ז ע"ב], דהתם טעמא מאי משום דמכחשי בארעא, עלייה וגג נמי מכחשי בבית כדאיתא בפרק הבית והעלייה
